הרבה מהאתגרים עימם מתמודד גבר בחיי האישות קשורים לאנרגיה המינית – היכולת להעלות ולהזרים אותה, או כמו שלרוב קורה – הפורקן וההתרוקנות, שלרוב קורים מהר מידי במהלך החיבור (ואפילו לפניו) – מה שפוגע, ולעיתים אף לא מאפשר עונג וחיבור אינטימי גופני מלא, לא מאפשר לבת הזוג לגלות ולחקור את עולם העונג המופלא שלה, ובעקבות כך גם לחוש כי "אין לה חשק" ו"למה אני צריכה את זה?"…
"אנרגיה מינית" נשמע אזוטרי וקסום… ובעקבות הקסם כולם נוהרים למזרח – הודו, סין, בהוטן, או לדרום המערב. מי שלא רוצה להרחיק פיזית, האזוטריה באה עד אליך – טאו, טנטרה, זן, שאמניזם ועוד תרבויות עתיקות ממזרח ומערב שמביאות לחיינו חכמה וטכניקות יישומיות. ובהקשר של האינטימיות הגופנית, העבודה של האנרגיה המינית בדרך כלל נלמדת ומיושמת באופן שונה מאד במזרח מבמערב.
כשנפגשתי לראשונה עם החכמה העתיקה הזו (בעיקר דרך הטאו הסיני), הרגשתי שאני לומד מחדש משהו מוכר. משהו שזכור לי בזיכרון היהודי הקולקטיבי שלי, ונשכח לחלוטין באלפי שנים של סבל, הישרדות ותרבות זרה. התחלתי לשמוע את המילים שאמרו (וכתבו) מורַי, דומים מאד לדבריהם של חז"ל שעד אותו רגע נשמעו לי מאד עלומים וסתומים.
היכולת להניע את האנרגיה החמה הזו של העוררות הגברית בכל הגוף, היכולת להטמיר אותה לתחושות ורגשות ורוממות רוח… בתחילה נשמעו לי כמדע בדיוני. איך "מניעים אנרגיה"? איך זה משפיע על הקצב? על העוצמה והעונג? האם יש אפשרות לעכב את ההשפעה ("פליטה") באופן מודע ובוחר? האם יתכן שגבר יכול לבחור מתי והאם להשפיע את שִפְעוֹ? איך אנרגיה כל כך גופנית יכולה להפוך לתנועה של רגש ורוח?
החלטתי לצלול לתוך הידע היהודי מחדש, עם עיניים חדשות. ובקוראי את הטקסטים העתיקים האלה התחלתי להבין שחכמינו זכרם לברכה ידעו את כל זה. הם ידעו איך להניע את האנרגיה ואיך לעכב את ההשפעה. הם הבינו שלאדם יש כח להוביל את המציאות בכח רצונו, אם רק ילמדו אותו איך. אז הם לימדו:
השהיית ההשפעה הגברית (יציאת הזרע):
"…וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא מתוך שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן (יתעוררו) תחלה…" (תלמוד בבלי – נידה לא) – חז"ל ידעו שיש יכולת לאדם לשהות ברגע של עוררות ועל ידי כך לאפשר לבת הזוג לבנות אנרגיה ועונג.
"…אמר רבא הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה" (שם). הם גם ידעו שאם הוא מעכב את ההשפעה קורים שני דברים – א' – הגבר לומד להנות מיחסים שאינם תלויים ב"שפיכה". ב- הוא מאפשר לבת זוגו להתרגש תחילה, יש גם יכולת להגביר את הסיכויים ללידת זכר/נקבה (ואכמ"ל).
או יותר חשוב מכך – שיש יכולת לאדם בכח רצונו להנהיג את הכוחות שלו למקום בו הסיפוק האישי שלו לא מוביל, אלא הרצון האלטרואיסטי שלו שגם בת זוגו תשמח מהחיבור.
שפע עליון
"…כי מעיין המים בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום אחר גבוה כנגד גובה המים שיוצאין ממנו (חק הכלים השלובים – י.ש). וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיע אל המקור אז היא נדבקה בסוד העליון, שמשם נמשכת ונעשית היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד ואותו האור העליון נמשך למטה בכח המחשבה שמושכת אותה למטה [ונמצאת שכינה למטה] ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו חסידים הראשונים מדבקין מחשבתן בעליונים ומושכין האור העליון למטה ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתרבין כפי כח המחשבה… ואחר שהדבר כן, הוצרכו רבותינו ז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור עליון למטה והוא שורה על אותה טפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה… ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם באור הבהיר".
(אגרת הקודש לרמב"ן)
במהלך החיבור
בברכתו של יעקב לבנו יוסף (שיותר מכולם מזוהה עם מיניות מתוקנת, לכן נקרא "יוסף הצדיק") מציין יעקב אירוע לא נעים מעברו, אך מציין את התנהלותו של יוסף לטובה: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, כד) מסבירים חכמי התלמוד: "'ותשב באיתן קשתו' אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, ששבה קשתו לאיתנו (יציאת הזרע נקראת "יורה כחץ". מכאן שאבר הברית הוא "הקשת" – "קשתו" של יוסף נשארה באיתנה) 'ויפוזו זרועי ידיו' נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו" – בזמן שבמקום שיצא הזרע מהברית, עלתה האנרגיה ובאה לידי ביטוי בידיו (שהרי ביולוגית אין שום דרך שיצא הזרע פיזית מאצבעותיו), אולי אנרגטית-תחושתית, אולי אנרגטית-רוחנית – העצימה את העשיה שלו בעולם.
למה לא אמרו לי?
אז איך לא ידענו על זה עד כה? למה לא דברו איתנו על זה? יעלו הקולות המלינים בבחינת "אכלוּ לי – שתוּ לי". למה דברו איתנו עד כה רק על איפוק ו"זרע לבטלה"? התשובה היא, כי הידע הזה אכן נשכח עם השנים המרות של הגלות והניתוק מהארץ ומהארציות. כמו עוד חלקים רבים מהתורה והתרבות העתיקה והמופלאה שלנו.
לכן אולי ברוח קדשו שלח אבינו אברהם את בניו – בני הפילגשים מזרחה עם ידע ("וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם – בראשית כה, ו). אולי כי חזה שבניו של יצחק באחרית הימים יזדקקו לתזכורת של הידע שנשכח – וישוב הידע האבוד גם ליהדות העתיקה ולמודת הסבל.
איפה לומדים ואיפה לא?
אז למעשה, יש ידע ממש חשוב ומשנה חיים של איך להניע ולהנהיג את האנרגיה החיונית שלנו באופן נכון גם באינטימיות הגופנית. אולם לא כל התורות שמגיעות אלינו מן המזרח באמת "זורמות" עם היהדות. יש לא מעט "תורות" שמעורבבות עם אמונות פוליתאיסטיות (אליליות) ומתירנוּת מערבית (למשל הטנטרה – ממנה אנחנו מתרחקים). לכן, אם חשובה לכם הדרך והטהרה שבתורתנו, כדאי לבחור ללמוד ממקומות מבוררים.
לסיכום
הידע הזה משנה לחלוטין את האינטראקציה ומאפשר מספר דברים:
אם אתם מתמודדים עם "פליטה מהירה".
מייצר מרחב נינוח ורחב יותר לגילוי אפשרויות העונג – גם הנשי וגם הגברי.
לחוות מיניות עמוקה יותר ברבדים של רגש ורוח.
לגלות סוגים נוספים של אורגזמה
