איזה צחוקים – אדר

כשהייתי ילד הלכנו כל המשפחה ל"תערוכת הארבעים" בגני-התערוכה בת"א, לכבוד ארבעים שנים למדינה. שם, בביתן ההומור עמדנו כל המשפחה גדולים כקטנים ומול המראות המעוותות עשינו פרצופים ועוויות. ואז המשכנו הלאה כדי לראות בהמשך את הצד השני של המראה (שהתגלתה כמראה חד-כוונית) ואת האנשים עושים פרצופים למולה. ואז צחקנו כולם בעצם על עצמנו… פתאום הבנו שאנחנו עצמנו הבדיחה.

באמצע השנה, בשיאם של ימי החוֹל, פתאום מגיח לו חודש עם חוש הצחוק (על פי "ספר יצירה"), ואנחנו בלב ליבה של שיגרה עמוסה ולא מצחיקה, רצינית כזו מקבלים הזדמנות להסתכל על הכל בפרופורציה. בוחרים להכניס אנרגיה וחיות אל תוכנו בצורה של צחוק – שנולד מכך שהדברים מקבלים את ההקשר הנכון בתמונה השלימה. או כמו שיקרה בזמן הגאולה: "אז ימלא שחוק פינו…". 

עצב או שמחה

עצבות או שמחה אינן מצב נתון, אלא בחירה. מה יכול לגרום לכל העסק בית הזה והזוגיות להיות מצחיקים, ואולי אפילו לאפשר לאינטימיות, הנקראת במקורות צחוק ומשחק, להתגלות דווקא בה? בחיי השגרה?

אדר, ואיתו חוש הצחוק מגיעים אחרי שבט שבו אנו חוגגים את המימדים המתהווים ונסתרים. חוש הצחוק (השחוק) כך מגלים לנו חז'ל זהו כלי, זוהי דרך בה רובד נסתר ומשעשע של המציאות,של הזוגיות יכול להתגלות. להפציע.

בפורים נאמר כי עם ישראל חידשו מרצונם החפשי את הקשר לתורה – "הדור קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח, ב). פורים הוא חג של התעוררות הרצון, של היציאה מהרוטינה והבחירה להיות בקשר. חודש אדר זהו חודש בו יש הזדמנות והזמנה לבחור בשמחה. לעורר צחוק. לא כתגובה, אלא כבחירה – עד דלא ידע… 

לכבוד חודש אדר, נתפנק ונתעשר יחד בתרגיל מעורר צחוק ומשחק.