כשאני מלווה גברים בתהליכי התפתחות רגשית וזוגות שמבקשים להעמיק את הקשר, אני רואה את זה שוב ושוב – העיוורון הזה למה שנמצא ממש מולנו, האדישות השקטה הזו, היא אולי המחלה הכי שקופה של העידן שלנו.
רבי נחמן מברסלב תפס את הבעיה הזו במשפט קצר ונוקב אחד: “אסור להיות זקן”. הוא כמובן לא דיבר על גיל ביולוגי או על קמטים, אלא על מצב תודעתי. הזקנה, בתפיסה החסידית, היא השחיקה. היא המצב שבו שום דבר כבר לא מפתיע אותנו, כשהכל נראה מובן מאליו ו”רגיל”. החסידות תובעת מאיתנו לחיות ב”התחדשות” – להצליח להסתכל על מי שיושב מולנו בסלון כאילו אנחנו פוגשים אותו היום בפעם הראשונה.
הפילוסוף אברהם יהושע העשל קרא לזה “פליאה רדיקלית” (Radical Amazement). בספרו “אלוהים מבקש את האדם”, הוא כותב שהסכנה הגדולה ביותר לאנושות היא אובדן היכולת להתפעל. כדי לחיות באמת, טוען העשל, אנחנו חייבים להסתובב בעולם בעיניים בורקות. הפליאה היא לא בונוס לחיים מאושרים – היא תנאי הבסיס שמאפשר אותם.
אבל בינינו, קל לדבר על “פליאה רדיקלית” וקשה מאוד לחיות אותה כשיש משכנתא, כלים בכיור ועייפות של סוף יום. איך עושים את זה תכל’ס? איך לא הופכים ל”זקנים”?
כאן נכנסת שיטה עתיקה וחכמה במיוחד של המסורת היהודית: מאה ברכות ביום.
ההלכה מבקשת מאיתנו לעצור מאה פעמים ביום כדי לברך. על מה? על הדברים הכי בנאליים שיש. על זה שפקחנו עיניים הבוקר, על זה שהגוף שלנו מתפקד, על כוס מים קרים, על חתיכת לחם. הברכה היא לא איזה טקס דתי כבד; היא “הָאקֶר” של המוח. היא מכריחה אותנו לכבות את הטייס האוטומטי מאה פעמים ביום, לעצור לשנייה אחת, ולהגיד: “וואו. יש פה מים. ויש לי יכולת לשתות אותם. תודה”.
וכשאנחנו לוקחים את העיקרון הזה אל תוך הזוגיות שלנו, קורה קסם של ממש.
ד”ר ג’ון גוֹטמן, מחוקרי הזוגיות הגדולים בעולם, גילה שמה שמנבא זוגיות טובה וארוכת שנים הוא לא חופשות נוצצות או מחוות רומנטיות יקרות. הסוד טמון במה שהוא מכנה “Bids for connection” (הצעות קשר).
הצעת קשר יכולה להיות אנחה עמוקה מול הטלוויזיה, משפט סתמי כמו “תראי איזה ירח יפה יש היום”, או בקשה להעביר את המלח. גוטמן מצא שזוגות מאושרים הם אלו שמגיבים בחיוב להצעות הקשר הקטנות האלו, רואים אותן ופונים אליהן.
אני אוהב לשחק קצת עם המונח של גוטמן, ולהפוך את ה-Bids ל-Beads (חרוזים). ממש כמו שאנחנו צריכים מאה ברכות ביום כדי לשמור על פליאה מול החיים, אנחנו צריכים להשחיל “100 חרוזים של קשר” בתוך הזוגיות שלנו.
כל פעם שבת הזוג זורקת הערה סתמית ואני מרים אליה את העיניים מהמסך של הנייד, כל פעם שאנחנו עונים באמפתיה, מחייכים או אפילו רק מניחים יד משתתפת – אנחנו משחילים עוד חרוז. אנחנו למעשה מברכים ברכה זוגית שאומרת: “אני רואה אותך. אני מסרב להתרגל אלייך. אני עדיין מתפעל מזה שאת חולקת איתי את החיים”.
